רפרוף באתיקה של שפינוזה

בשבת דיברנו סביב השולחן על מהו אושר. בעקבות זה גם כתבתי פוסט כאן. אבל אמרתי שאני צריך לקרוא מה שפינוזה אומר על זה.
אז ניגשתי שוב לאתיקה שלו, אחרי שסיימתי בשישי קריאה במאמר תיאולוגי מדיני. כל אלה – לא בפעם הראשונה.
וכבר אמרתי בעבר שהאתיקה היא הספר הפחות אהוב עליי שלו, ולא איכנס לזה שוב. אבל רפרפתי קצת, והנה כמה ממצאים, שאינם 'ברי סמכא' כלל.

קודם כל, הפרק הראשון – על אלוהים – דילגתי. זה פחות מעניין אותי כרגע, וגם אני לא כל-כך מסכים עם שפינוזה על הגדרת אלוהים. אלוהים הוא הטבע? לא, אלוהים הוא מחוץ לטבע, על אף שהוא גם מתגלה בטבע.

ובחלק השני מופיעה ההבחנה היסודית שלו בין שלושת סוגי ההכרות –
בחלק ב, משפט 40, עיון –
הוא מבחין בין הכרה מן הסוג הראשון – סברה, השני – תבונה והוכחה, ושלישי – אליה עוד נגיע.

כמו כן, בחלק זה הוא מייסד את תפיסתו הדטרמיניסטית –
כך, חלק ב, משפט 48 –
'אין בנפש שום רצון מוחלט או חופשי'.

כך אנו מגיעים חלקים ג-ד, בהן שפינוזה דן בריגשות, כלומר ברגשות, חיי הנפש, שהן כולן הכרה מן הסוג הראשון, שאינה ברורה ומובחנת.

ובחלק ג, משפט 9, הוא אומר –
'הנפש חותרת להמשיך בישותה'. זה ה'קונטוס'.
ונראה ששני המשפטים האחרונים קשורים. האדם כאן נבחן כגופים פיזיקליים בממלכת ההכרח, וכמו גוף פיזיקלי הוא שואף להתמיד בקיומו.
אבל האין לפעמים האדם משנה את מסלול חייו?

וכך לאורך עמודים ארוכים שפינוזה מנתח את הריגשות השונות, כמכניזם נפשי, ומתקבלת, בעצם, תורה פסיכולוגית שלמה, שיש בה ערך רב כשלעצמה.

אך השיא מגיע בפרק החמישי, בו שפינוזה מדבר על ההכרה מהסוג השלישי, היא הכרת אלוהים, והכרה זו היא המובילה לאושר – כפי שמופיע במשפט האחרון בספר.
שפינוזה בעצם מדבר פה כרבי לכל דבר ועניין.

כל זה יפה מאוד, אבל לא מרשים אותי במיוחד. וכמו כן, לשפינוזה יש עוד כשלושה ספרים, שהם נמצאים אצלי היכנשהו, אבל אינני מוצא אותם. אחד מהם הוא על אלוהים, האדם ואושרו. וגם ב'מאמר על תיקון השכל' יש קטע יפה בפתיחה, שמסביר כיצד אין לחפש שלמות בעושר, בכבוד וכו'.

אבל בינתיים קיבלתי מאמר על תורת שפינוזה. אקרא אותו, ונראה אם יהיה לי מה להוסיף.

והערה אחרונה – כן, כל זה מחופף לגמרי. אני לא במיטבי בימים אלה, וחוץ מזה כותרת הבלוג היא 'מחשבות לעצמי'. ובכן, לעצמי בינתיים כל זה מספיק.

ואצרף מספר צילומים מהספר.