אכלו לי, שתו לי?

קריאה שבתית.
שני קטעים ממוסף תרבות וספרות של הארץ. האחד – שיר של מואיז בן הרוש. אני מחבב את שירתו, שמלבד זה שהיא זועקת את זעקת המזרחיים, היא מתובלת בלשון מסורתית יפה. אבל הוא מושמץ מאוד.
מצד שני ריאיון של אילן ברקוביץ עם המשוררת חמוטל בן יוסף. גם אותה אני מעריך. הייתי פעם בהרצאה שלה בחנות הולצר ספרים על ספר חדש שלה, והיא הייתה נעימה ומרשימה מאוד.
אבל כאן היא יוצאת נגד 'פוליטיקת הזהויות', ונגד האמירה 'אכלו לי, שתו לי', וכאן אני לא מתחבר לדבריה, ולדעתי הם משקפים חשיבה של הדור הישן, דור הציונות הפועלת ומתקדמת.
אבל בהחלט יש מקום לצעוק על עוולות. המבט המופנה קדימה לא צריך לשלול את המבט המופנה לאחור.

וחשבתי על משל –
משל לאדם ששודד שדד אותו בדרך, והוא מגיע לתחנת המשטרה ומתלונן על כך, והשואל מפטיר לעברו בלעג – אז שדדו אותך, תתקדם, תפסיק לבכות על עוולות העבר. ודאי שנאמר שהתנהגות השוטר כאן לא הולמת.
טוב, המשל אולי פשוט מדי, אני לא איזופוס ולא קרילוב, וחדי העין ודאי ישימו לב להשפעות הפוסטים הקודמים – אוזלת היד של המשטרה במקרה הנערה שהתאבדה, ומשל השומרוני הטוב.
בכל אופן, המסר ברור, והוא משקף את דעתי. עוולות עבר יש לתקן, ולא להתנער מהן.

ואגב, חשבתי שאחת הדרכים לתקן עוולות אלה היא פשוט בכסף. נשמע שטחי? הרי גם במקורותנו נאמר – 'הכסף יענה את הכול' ו'שוחד בחיק חימה עזה'. כסף הוא לא מילה גסה, אף שכמובן אינו חזות הכול. (ועוד על כך, אני מקווה, בפוסט הבא).
כך למשל, לא נעשה צדק עם תושבי גבעת עמל המזרחים, וזה קרה ממש בזמן האחרון.
אז מספיק כבר עם הסיסמה המבטלת 'אכלו לי, שתו לי'.